נָטֹף נָטְפָה הַדִּמְעָה – וַיִּפֹּל קַו-אוֹר
וַיַּכֶּנָּה,
צִנָּה הִכְּתָה לְבָבִי: עוֹד אַחַת מְעַט –
וְדִמְעָתִי אֵינֶנָּה.
וּבְחֹסֶר כֹּל אֵלֵךְ, וְצַר-לִי מְאֹד –
הִיא דָלָלָה –
וְאַף לֵב עָרֵל אֶחָד לֹא-נָקְבָה, אַף לֹא
מִקְצָת שֵׁנָה גָּזָלָה.
וְאָנָה אוֹלִיךְ אֶת-עָנְיִי, וַאֲנִי אָנָה בָא?
עַל-מִשְׁכָּבִי
אֶמְצֶה דִמְעָה עוֹד אַחַת, מַחֲצִיתָהּ לָכֶם
וּמַחֲצִיתָהּ לִלְבָבִי.
וְהָאוֹר אֵחַר לָבוֹא וְרָפֶה הָאוֹר
מֵהַחֲיוֹתֵנִי;
שֶׁמֶשׁ אַחַת בַּמָּרוֹם וְשִׁיר יָחִיד לַלֵּב
וְאֵין שֵׁנִי.